בפרשת השבוע התורה מספרת שלאחר שמשה אומר לקב"ה,
"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים",
מצוה אותו הקב"ה יחד עם אהרן להוציא את בני ישראל מארץ מצרים,
"וידבר ה אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"

בנקודה הזאת בפרשה,עושה התורה הפסקה מרצף הארועים ומונה במשך 13 פסוקים את היחוס של משה ואהרון לשבט לוי ומוסיפה אף את היחוס של שבט ראובן ושמעון.

השאלה היא כמובן מדוע יש צורך למנות כעת את היחוס של אותם שבטים?
רש"י במקום מביא מדרש.
"לפי שקינטרם יעקב אבינו לשלושה השבטים הללו בשעת מותו,חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם,לומר שחשובים הם"

לפי דברי רש"י היה צורך לחזור ולמנות את אותם שבטים כדי לומר שחשובים הם,שלא נטעה לחשוב שבגלל שקנטרם יעקב אבינו,הם אינם חשובים.

אבל עדיין אינני מבין.

רש"י אומנם מבאר מדוע יש צורך לחזור ולמנותם,
אבל למה דוקא כאן ??
מדוע היה צורך לחכות כ"כ הרבה פרשיות מפרשת "ויחי" ששם קינטרם יעקב אביהם ועד עכשיו ??

ישנו מושג שנקרא "אחים לצרה".
בשעת צרה או משבר אנשים מסוגלים להתאחד.
ככל והחיים נעשים יותר שלוים ורגועים,מתרבים המחלוקות והריבים.

ישנם עשרות מחקרים שנעשו בארה"ב, כדי לבדוק התנהגויות בתרבות השפע,והתוצאות לא מעודדות.
הבדיקות הוכיחו שככל שעולה רמת השפע כך ישנה עליה מתמדת במעשים "לא חברותיים".
למשל נמצא שאנשים עם רכבים פשוטים יעצרו לטרמפיסטים בשיעור ממוצע של פי שלוש מאשר אנשים עם רכבים יוקרתיים.

כשקר מצטופפים,כשחם מתרחבים ומתרחקים.

על הפסוק, "וידבר ה אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל"
אומרת הגמרא בירושלמי "אמר ר שמואל ב"ר יצחק,על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים."

ומסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ שדוקא כאן היה המקום לצוות על פרשת שילוח עבדים.
כי דוקא בשעה שהם בעצמם יוצאים " מבית עבדים",
זאת השעה וזה הרגע להרגיש ולחוש את הציווי של " מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו"
כשהם בעצמם עדיין עבדים ומתחילים להרגיש את שמחת החירות,שם יכולים ללמוד את פרשת שילוח העבדים.
כשהם יהיו כבר בני חורין,הם לא יוכלו להרגיש את אותם ההרגשות.

כל עוד הם בצרה,הסבל של השני מובן.
האחד מרגיש את השני.

בפרשה הקודמת כשמשה אומר לקב"ה שבני לא יאמינו ולא ישמעו לו ,אומר לו הקב"ה,
" ויאמר אליו מזה בידך ואמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו"

מדוע כל האריכות?
מדוע השאלה מזה בידך?

יתכן שהן הן הדברים.

משה רבינו מדבר לשון הרע על עם ישראל שהם לא יאמינו.
לכן מבקש ממנו הקב"ה להסתכל במה שמחזיק בידו ושואל אותו מה זה?
משה משיב,מטה.
ופרושו,כלי שאיתו אני נסמך.
מיד אומר לו הקב"ה שישליך אותו מידו וכשהוא נהפך לנחש,התורה אומרת "וינס משה מפניו".

הקב"ה רוצה לרמז למשה,תראה מה מתרחש כשהמשען שלך הופך לרגע אחד לנחש?
תראה איך אתה נס?
עכשיו תבין את בנ"י.
הם משועבדים מאות שנים בלי משענת להיסמך עליה, וכי אפשר לשפוט אותם כשלא נמצאים במקומם??

רק כשנמצאים באותה צרה ,קל לחוש האחד את השני.

עכשיו,ניתן להבין מדוע חיכתה התורה ליחס את שלושת השבטים דוקא כאן.

בכל שנות השעבוד כשכולם "אחים לצרה",
כולם מרגישים שוים.
כי כשנמצאים באותה צרה קל לחוש האחד את השני.
אם שם יזכירו את שלושת השבטים ,ראובן שמעון ולוי,זה לא ישיג את המטרה "לומר שחשובים הם".
אף אחד לא חושב אחרת.
כשיש אויב משותף,מתאחדים מולו.
שם כולם מרגישים באותה דרגת חשיבות.
אין צורך ולא יועיל ליחס שם שם את שלושת השבטים הללו.

דוקא כאשר הם יוצאים מאותו שיעבוד נוראי,
כאשר הדברים מתחילים להסתדר.
שם הדבק של "אחים לצרה" יכול להתמוסס.
אז כבר יכולים לצוץ להם ההבדלים.
שם יכול לעלות הנושא של "חוסר חשיבותם".

שם ודוקא שם זה המקום לקבע שגם שלושת השבטים הללו חשובים הם.

האחדות צריכה להישמר ולהיות מובלטת גם כשטוב ולא רק בצרה.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]